הכל התחיל בפיג'מה שקניתי בפרימרק
לפני שנתחיל, חייבת לציין שאני ממש לא מבינה מה ההתלהבות מהרשת הזאת. נכון, הבגדים נראים יחסית טוב, אופנתיים, ובהחלט זולים, אבל ממש אפשר להרגיש שהם חד-פעמיים.
ממה שכן מדדתי, הרגיש לי פלסטיקי, ושקרוב לוודאי יצאו לי גולגולים אחרי כביסה אחת. {גולגולים – נקודות סיבים שנוצרות על חולצות אחרי כמה שימושים}
מה שכן, מצאתי סט פיג'מה נחמד. הסתכלתי על המידות והבנתי שאני צריכה לקחת מידה לארג' (I’ve got big butt ?). למזלי מצאתי סט פתוח במידה מדיום ובחנתי אותו על הגוף. ראיתי שאני יכולה להכנס למדיום. ולכן בחרתי לקחת את המדיום.
בבית מדדתי את הפיג'מה והיא ישבה עלי בול!
הייתי מבסוטה. אני מדיום.
הסיפור המשיך כמה ימים לאחר מכן בחנות נעליים
במהלך החופשה, נכנסנו גם לחנות נעליים. מצאתי דגם שאני אוהבת, ואוטומטית ביקשתי מידה 41. אני מידה 40-41 בנעליים, לרוב 41, לכן מעדיפה להתחיל מלמעלה ומקסימום לרדת.
עכשיו, בזמן שאני כותבת את הפוסט שמתי לב, שהרבה יותר כיף להתחיל מגבוה ולרדת, מאשר הפוך. חשבת על זה פעם?
להפתעתי, הנעליים במידה 41 היו ענקיות, וכך גם ה-40! אז ביקשתי במידה 39.
39 התאימו בדיוק! איזה כיף! לקחתי ?
תקשיבי, יצאתי מהחנות בעננים. לא רק בגלל איך שהנעליים נראות או המחיר שלהן.
"איזה כיף זה שהאירופאים לא מקטינים מידות"
"אני 39?! הזוי"
"כפרעליי אני 39"
המשכנו לטייל ולהסתובב בעיר
ותוך כדי אני חושבת על הנעליים, וגם על הפיג'מה מלפני כמה ימים (זה בערך כל השופינג שעשיתי).
ואני שמה לב כמה המידה ה"קטנה מהרגיל שלי" עשתה לי הרגשה טובה. שאני קטנה, שאולי רזיתי, שאני נשית!
שיתפתי את זה עם הבנזוג. וגם הוא שם לב למשהו דומה אבל הפוך.
הוא סיפר לי שאם הוא נכנס לחנות נעליים, מבקש את המידה שלו, והיא קטנה לו מידי, הוא מבסוט! הוא מבקש מידה גדולה יותר, ונהייה עוד יותר מבסוט!
הגרסה הגברית שלו ל"אני קטנה אני נשית" שלי, זה משהו בסגנון "אני גדול, אני תותח".
ופתאום קלטתי כמה זה דפוק. כמה שהמידה או המספר שלי אחראי לאיך שאני מרגישה. מידה קטנה? יום טוב. מידה גדולה? פחות.
ואנחנו ממשיכים ללכת עוד קצת, ברחוב עם עוד כמה חנויות. והן סגורות אבל חלונות הראווה מוארים ויפים. ואנחנו מוצאים את עצמנו מול חנות נעליים אחרת.
אני מסתכלת על זוג מגפיים, די בוצ'ות כאלה, בצבע טורקיז. ואני אומרת לבנזוג: "כזה צבע אני רוצה, כזה אני אוהבת". והוא עונה לי: "את בטוחה שאלה לא נעליים לגברים? אני די בטוח שאלה נעליים של גברים" ואני עונה, "לא, תראה, הן קטנות, זה לנשים. אלה מימין לגברים, הגדולות"
ואנחנו ביחד שמים לב, שנעלי הנשים בתצוגה, כולן גג מידה 36, ונעלי הגברים בתצוגה, כולן מינמום מידה 44.
עכשיו, נכון שטווח המידות של הגברים גדול יותר מאלו של הנשים. אני מסכימה. אבל למה לא להציג את שניהם במידה 41? כי ככה נבדיל? בטוחה שיש שיטות נוספות להבדיל. ולא, לא בעזרת צבע ורוד וצבע כחול.
גם בובות הראווה נפלו
ויש עוד מליון מקרים כאלה שאנחנו בכלל לא שמות אליהם לב:
למשל, מה הקטע עם בובות הראווה? הן במידה קטנה ועליהן הכל נראה סבבה. וכשאת מודדת, אם את לא מתחת ל38 במכנסיים, זה כבר נראה "לא נורמלי".
ואיך זה שבסוף העונה יש מלא 36ים במכנסיים? איפה כל ה-36יות?
מצאת נעליים יפות, את הולכת למדוד אותן, וזה נראה עלייך כמו 'ביג פוט'. את מתבאסת.
חברים וכאלה מדברים על מידות, שלא נאמר משקל, תרגישי בנוח? למה לא?
זה רק מספרים
זה רק מספרים. בואי לא ניתן לזה לקבוע איך אנחנו מרגישות או כמה זקוף אנחנו הולכות.
אין לזה שום קשר לביטחון עצמי.
זה רק מספר. 160. 38. 42.
איזו משמעות יש במספר כזה או אחר?! רק המשמעות שאת תתני לזה. אין למספר שום חשיבות. אז את, אל תתני לזה חשיבות. אל תתני לזה לומר משהו עלייך. אין מה להתבאס. כולה מספר.
והפעם בחרתי לסיים עם תמונה.
צילום שלי מחנות רנדומלית, עם בובות ראווה. רק שהפעם, יש להן תנוחת גוף מוזרה.
שגרמה לי לתהות…
ככה הן נראות רזות יותר?
עיוות שכזה.
שלך לבינתיים,
אפרת
