פוסט ראשון: הסיבה שבגללה פתחתי את הבלוג

אספר על משהו שקרה לי.

אבל לפני כן, רגע אירוני, את הפוסט הזה כתבתי לפני שפתחתי את הבלוג. למה התחלתי לכתוב לפני שאשכרה פתחתי את הבלוג? אה, זה כי חיכיתי להיות "מוכנה". ומתי אהיה מוכנה? מממ.. היעד שלי קבע: עד סוף 2017 את כותבת 10 פוסטים שיהיו מוכנים, ובסוף השנה את פותחת את הבלוג.

כן, בטח.

ועכשיו למה שקרה:

אני משתתפת בתוכנית של קידום נשים בתעשייה שמתקיימת באוניברסיטה. במסגרת התוכנית מגיעות נשים מובילות ממגוון תחומים בארץ ונותנות הרצאה/מנהלות שיח עם הנשים שמשתתפות בתוכנית (סטודנטיות).

היום הגיעה דמות בכירה מאחת מחברות ההייטק המובילות בארץ. היא סיפרה את השתלשלות חייה עד לתפקיד הנכסף ובין היתר היו שאלות מקהל הסטודנטיות.

דיברנו הרבה סביב כל עניין ה"מה המקור לאי השוויון" ואני נזכרתי באיזשהו ספר שקראתי, שעסק במיניות, בשוויון מגדרי, בקבלה עצמית ועוד. על הספר אני עוד אכתוב בהרחבה בפוסט נפרד. בכל אופן, אני ישבתי שם עם איזושהי אסוציאציה מעניינת ופחדתי להרים את היד ולשתף אותה. הקטע בספר היה קשור לאיברי המין של נשים וגברים, ההבדלים ביניהם – אנטומית ואיך שהם הוסברו תרבותית. בדיוק אותם דברים שלא מדברים עליהם.

כשחשבתי על להרים את היד, המשפט הראשון שניסחתי בראש היה משהו כמו: "זה אולי קצת פרובוקטיבי" או "אני לא זוכרת בדיוק מה כתוב" או "מה שאמרתן הזכיר לי משהו אז.." – בקיצור, התנצלות על מה שאני הולכת לומר.

אחרי שהבחנתי בזה החלטתי שלא להתנצל.. אבל אז הגיע תורן של הספקות "האם זה יזיז משהו אם אשתף את האינפורמציה הזאת" ו"מה יחשבו עלי" ו"הנה שוב את מהססת ובסוף זה כבר לא ישמע קשור" וכמובן ה"שיט. נגמר הזמן, טוב אז פעם הבאה! בהזדמנות הבאה אני בטוח אשתתף".

עכשיו, עזבו את חוסר הנוכחות במה שקורה בחוץ בעקבות אובר הנוכחות במה שרץ אצלי בראש. מה ששמתי לב אליו הוא שהיה בידי אינפורמציה, שאולי הייתה רלוונטית, אולי לא, אולי הייתה חדשנית, ואולי לא.. ואני בחרתי שלא לשתף אותה. זה שאני לא דיברתי מנע ממישהי ללמוד משהו חדש במקרה הטוב או מנע ממנה לחולל מפנה בגישה שלה לחיים במקרה הפחות טוב. קמצנות מישהי?

כשאנחנו לא מדברות, לא משתפות את עצמנו, את הידע שלנו, את היכולות שלנו, אנחנו מונעות מהעולם לדעת מי אנחנו, ובכך אנחנו מונעות מאנשים ומעצמנו לגדול. באינסוף הפגישות שלי עם עצמי, בדיונים עם עצמי, בשיחות הועידה עם עצמי, אני שואלת האם מה שיש לי לומר הוא חשוב? האם רלוונטי? האם מחדש משהו? והזמן עובר ואני לא בפעולה, אני לא שם בחוץ, אני לא מתקנת תוך כדי תנועה. אני פשוט בלי כלום. לא חבל?

נחזור לשאלת כותרת הפוסט: למה בחרתי לפתוח בלוג?

מסייגת שזה לא חייב להיות בלוג. אפשר להרים את היד ולשתף את הרעיון שלך בישיבה, להעלות מופע רחוב, לכתוב שיר, לפתוח ערוץ יוטיוב ובעצם – הכל. העיקר להוציא החוצה את מה שיש לנו בלב. אם לא בשביל האחרות אז בשבילי, בשבילך. הביטחון העצמי שלך ותחושת המסוגלות. ואולי בתקווה גם בשביל כמה עוקבות ועוקבים.

ויום אחד, כשזה כן ישנה משהו (בעבודה הסופר חשובה בפגישה הסופר חשובה) תוכלי להרים את היד ולהתבטא בחופשיות, להביע את עצמך, להתעצם ולהעצים.

ולמה לא לפתוח בלוג?

או למה לא להרים את היד ולדבר? למה לא לכתוב שיר? ושאר הדוגמאות… כדי לא לטעות, כדי שלא להיחשף, כדי שלא יכירו אותך, כדי להישאר במקום הבטוח.

אין עם זה שום דבר לא בסדר (מזכירה שכתבתי את הפוסט לפני שפתחתי את הבלוג.. בתקופת ה"הבשלה")

אבל אני בטוחה שאין כמו להיות שם בחוץ. לטעות, ולהבין שלא קרה שום דבר, שחוץ ממך אף אחת לא זוכרת לך את הרעיון הנורא שהיה לך, אז אולי עלה קצת כסף.. אז מה?!, אז זה לא היה בכיוון, נו ו..? מכל האנשים שהיו עדים לפאדיחה – לך לוקח הכי הרבה זמן לשכוח מזה ולעבור הלאה. אחרים כבר המשיכו ופתחו בלוג אחר.

אז מזלטוב!!

הגעתי לסוף הפוסט הראשון

ווואלה – מגניב להיות פה בחוץ.

ועכשיו,

מחכה לראות גם אותך

בחוץ.

מתי את מצטרפת?

אפרת